לכתוב בסדנת כתיבה (או: לעבור את הגבול)

כשאני מנחה סדנת כתיבה, כמעט תמיד אני כותבת יחד עם כולם את התרגיל שנתתי, ואחר כך לפעמים קוראת אותו בקול בסבב הקריאה, עם כולם. אני מרגישה שהחשיפה של חוסר השלמות של המלים שלי היא הצהרת אמון.

אני מאמינה בכתיבה, אני אומרת לשאר הכותבים שנמצאים אתי באותו הרגע. אני מאמינה שהיא חשובה לא רק בגלל הפירות שלה – המלים, המשפטים, השירים, הסיפורים, המאמרים וכו' – אלא גם כשלעצמה. הקריאה בקול של תרגיל ערום, שלא עבר עריכה ושכתוב ואפילו לא קיבל את חותמת האישור, את ויזת המעבר ממני החוצה, היא צעד אל מקום לא בטוח, אולי אפילו מסוכן. ולכן היא צעד של אמונה.

אני חושבת על מעבר הגבול האחרון שהייתי בו, כבר עברו מאז כמה שנים, מעבר הגבול בטאבה.

להבדיל משדה התעופה, שלוקח אותנו לחו"ל עוד לפני שעלינו למטוס באמצעות החגיגיות והזרוּת שבו, באווירת הנופש המאורגן שבו, בתחושת החו"ל של חנויות הדיוטי-פרי, להבדיל מכך מעבר הגבול בטאבה הוא מקום מלא פחדים. כמעט כתבתי "מלא הבטחה", ובאמת הוא מלא הבטחה, אבל איכשהו, אצלי לפחות, מתלווה להבטחה הזאת גם תחושת פחד מעורפלת.

אני נזכרת בפעם הראשונה שנסעתי לסיני אחרי שחזר לשם השלטון מצרי. נסענו שני זוגות לשארם א-שייח', ומעבר הגבול היה צמד קראוונים לוהטים בצד הישראלי ועוד אחד או שניים בצד המצרי, ואת החבר של החברה שלי עיכבו וחיטטו לו בכל התיק. אני לא זוכרת אפילו אם זה היה בהלוך או בחזור, בצד הישראלי או המצרי. הוא והיא התבדחו על זה שיש לו מין פרצוף כזה שתמיד עוצרים במעברי גבול, וכעבור כל השנים אני עדיין יכולה לחוש שמתחת להתבדחות שכן הפחד הקדום מפני הלא-ידוע. פחד מפני הרשויות – אלה שיודעות את מה שאתה לא יודע, אלה שבידיהן הכוח להרשות או לאסור.

אולי זאת אחת הסיבות שאני כותבת וקוראת יחד עם המשתתפים בסדנאות: כדי להיות בטוחה שלעולם לא אהיה בצד שמפחיד אחרים, בצד שבידו הידע והכוח.

לא, אני מעדיפה להיות בצד שפותח את המזוודה שלו בלב רוטט, גם אם זה באמת מפחיד ואפילו מסוכן. אני מעדיפה להיות בצד הפגיע, שלא בטוח ולא יודע – אבל מאמין.

כמו שתמיד האמנתי וגם היום אני מאמינה (אפילו שלא הייתי שם כבר שנים) שמעבר לגבול בטאבה שוכנים חופי סיני, ובתוך מי הים אפשר לראות דגים ואלמוגים בצבעים מופלאים והשקט שם עמוק ממה שביכולתי לדמיין כרגע.

***

ואלה סדנאות הכתיבה שנפתחות באוקטובר, אחת למבוגרים והשנייה לילדים:

לעשות לך מקום לכתוב

כשאני חושבת על מקום לכתוב, הרבה פעמים אני חשה מין תחושה של חלל וזמן ומחשבה מעורפלת על כתיבה. עצם הרעיון לכתוב הוא כבר בגדר פינוי מקום בראש ובגוף. אפשר להישאר במקום המעורפל הזה הרבה זמן. שנים. מותר. אבל כתיבה של ממש תִקרה רק כשאפנה לעצמי מקום ממשי בעולם. חדר משלי וזמן משלי (וכסף משלך, היתה מוסיפה וירג'יניה וולף. משום מה הרבה פעמים משמיטים את עניין הכסף).

          

אבל זאת לא חייבת להיות פינת הכתיבה האידיאלית שלי. זה לא חייב להיות השקט המוחלט, הבקתה הריקה בהרים, חיי בדידות מזהרת. בשביל להתחיל מספיק מקום לשבת בו, עט או עיפרון, דף או מחברת ומידה מסוימת של נחישות.

עכשיו, למשל, אני יושבת ליד שולחן האוכל במטבח, עם הגב לחלון. כרגע הגברתי את האש בכיריים כדי להרתיח את המים בסיר האורז. לא הייתי צריכה לקום אלא רק להושיט את היד ולהתמתח קצת. אני אוהבת את השולחן הזה, שקיבלתי במתנה מסמדר כשרק הגענו לכאן, ובכלל אני אוהבת לכתוב במטבח, בעיקר במטבח הזה, שהוא חדר נעים ומרווח. כשכותבים פה יש אווירה עמלנית ונינוחה ומלאת השראה כאחד. כאן הנחיתי את סדנאות הכתיבה הראשונות שלי...

אבל אני אוהבת לכתוב גם בחדר השינה. כשגרנו בתל אביב היה לי חדר עבודה גדול עם מרצפות מצוירות ותקרות גבוהות ועץ אזדרכת בחלון של הקיר המעוגל (כן, בית משנות השלושים בסגנון הבינלאומי, כמו בכל הקלישאות התל אביביות). עבדתי שם, בעריכת לשון, על שולחן הכתיבה הרחב, העמוס בלגן ומרובה המגירות; אבל כתבתי בעיקר בחדר השינה. העמדתי בחדר השינה את שולחן הגמדים – שולחן ילדים קטן ומיושן שמצאתי ברחוב ועל משטח הפורמייקה שלו מצוירים גמדים – ושכנעתי את הסנדלר הרזה והחסון מרחוב בן יהודה הסמוך למכור לי את הכיסא העגול הקלוע חסר המשענת שהוא נהג לשבת עליו במדרכה מחוץ לסנדלריה שלו, 80 ₪ אחרי מיקוח. הוא מאוד לא רצה למכור לי אותו, אבל כנראה השתכנע שאני צריכה אותו יותר ממנו. עובדה – אני יושבת עליו גם עכשיו, וכותבת. כן, עברתי מהמטבח, ואני ממשיכה לכתוב בחדר השינה הקטנטן שמשמש אותנו עכשיו כשאנחנו גרים בכפר.

חיי הכתיבה שלך:

הנה תרגיל שאני אוהבת לחזור עליו מדי פעם: "פינת הכתיבה האידיאלית שלי". מה המקום המושלם בשבילך לכתוב בו? איפה היית מתמלאת השראה אינסופית? אני עוצמת את העיניים, נושמת עמוק ונותנת למה שנמצא שם לעלות. לפעמים זה שביב ריח שמחזיר אותי לחדר שכור באי יווני, צבוע תכלת ולבן. לפעמים זה מראה של דיונת חול וים סוער ביום סתווי. כן, אצלי בדרך כלל יש שם ים. מטבחון קטן. שולחן עץ פשוט, צבוע בשכבת צבע לבן מבריק כמו במרפאות של קופת חולים, אבל יציב. הכי חשוב שהשולחן לא יתנדנד כשאני כותבת. מיטת יחיד צנועה. או מיטה רחבה יותר, שיהיה מקום למחברות ולספרים שאביא אתי, ולמחשב הוורוד הקטן. אני אוהבת לישון עם המחברות שלי ועם הספרים שאני קוראת.

העלו בדמיונכם את כל הפרטים. כִּתבו אותם במלים פשוטות. או במלים מפוארות, אם הפנטזיה שלכם מפוארת. כִּתבו במשך עשר דקות, רבע שעה, עשרים דקות. יש פנטזיות שזקוקות לזמן רב יותר. ויש כאלה שאינן אלא שיפור קל של הקיים – אותו השולחן רק מסודר יותר; החדר הזה בדיוק, אבל בלב עיר סואנת מעל בית קפה משובח במקום במושב הזה בדרום. כִּתבו אותה, את פינת הכתיבה המושלמת שלכם.

ועכשיו הרימו את הראש וחִזרו לכאן, אל השולחן הזה, אל האור הזה של חורף ישראלי, אל ריח האורז הנחרך במטבח. כמה טוב לכתוב. כמה טוב להיות פה.       

יומן כתיבה: עבודה?

אפשר לספר את זה ככה: יום אחד, לפני כארבע שנים, החלטתי שאני מפסיקה לעבוד תמורת התשלום הנמוך שקיבלתי כל חודש ומתחילה לעבוד בלי תשלום בכלל.

אבל זה לא מדויק. בעצם, זאת לא היתה החלטה של ממש. זה היה מרד. חלק אחד בי התמרד נגד חלקים אחרים, צייתניים יותר, חששניים יותר, מוסריים יותר. עבדתי אז כעורכת לשון בחצי משרה בהוצאת ספרים. עבודת ניכוש, ככה קוראת לעריכת לשון חברה למקצוע. ואני כבר לא יכולתי לנכש בשדות זרים. רציתי – גם אם עוד לא הודיתי בזה אפילו בפני עצמי – לזרוע ערוגה משלי.

מה עשיתי בימים הארוכים, בשעות שהתפנו? אמנם הייתי אמא לשני פעוטות, הקטן שבהם עוד היה תינוק, אבל הם יצאו כל יום מהבית בחברת אבא שלהם. השעות שהיו מוקדשות עד אז לעבודה עדיין היו פנויות. מה עשיתי?

מה כבר עשיתי?
אני שנים לא עשיתי כלום.
אני רק הסתכלתי בחלון.

שנים אני תוהה על השיר הזה של דליה רביקוביץ ("החלון" מתוך הספר אהבה אמיתית). מה זאת אומרת "אני שנים לא עשיתי כלום"?

טיפות גשם נספגו לתוך הדשא,
שנים על שנים.
זה היה דשא רך ומשובח.
שחרורים התהלכו עליו.
אחר כך פרחו מחרוזות דקות של פרחים זעירים
בוודאי באביב.
אחר כך צבעונים,
נרקיסים אנגליים,
לוע האריה
שום דבר מיוחד.
אני שום דבר לא עשיתי.
חורף וקיץ התהפכו בין גבעולי הדשא.
ישנתי כל כמה שאפשר.
היה זה חלון גדול די הצורך.
כל מה שיש בו צורך
ראיתי בחלון.*

היום, כשאני מתאמצת לכתוב כשִגרה יומיומית, אני קוראת אותו כשיר על מעשה הכתיבה. אני מתחילה לקבל את המציאות שבה אני מפנה לי המון זמן כדי שאצליח לכתוב מעט. אולי פסקה או שתיים. אולי שעה ביום. ביום טוב אני יכולה לכתוב שעתיים ואפילו שלוש, אבל בשביל זה אני צריכה לעשות המון כלום. אני יכולה להרגיש את זמן הכלום הזה בשיר, זמן חמקמק שקשה לשים אותו במלים וקשה להכניס אותו ללוח זמנים. זמן של מבט ושל רחרוח, של שינה ושל תשומת לב מרוחקת מעט, מבעד לחלון. לפנים נהגתי לקרוא בשיר הזה חוסר אונים, ואפילו מחלה וידיעת הסוף. אבל היום אלה נסוגו לצללים שבעומק החדר, ועל השולחן שליד החלון נשארה הכתיבה.

האם אפשר לקרוא לזה עבודת הכתיבה? אני לא יודעת. מה זאת עבודה? לפעמים אני עייפה מאוד. לפעמים יש לי תוצרים. פעם אחת אפילו התקבל תשלום בדואר! אבל אני יודעת שבשביל רוב האנשים אני לא עושה כלום. אין לי עבודה. אני לא מתפרנסת. אני מרשה לעצמי. אולי יש לי מֶצֶנַט או בעל שעובד קשה, וההורים בטח עוזרים לי, ויש לי רק שני ילדים ואני גרה בצפון ששם הכל זול יותר. גדלתי בקיבוץ, ואין צורך להדגיש שעבודה היא מה שעושה מי שקם בבוקר ויוצא לשדה. ואני? אני כבר ארבע שנים לא עשיתי כלום.

* "החלון", דליה רביקוביץ, מתוך הספר אהבה אמיתית, עמ' 27
 ____________________________________________________________________

פורסם לראשונה בעלון המקוון "באופן טבעי"

תרגיל כתיבה: פחד מספר שש

היא נכנסה בצעדים זהירים אל החלל האפלולי. ברגע הראשון לא הצליחה לראות כלום, ורק לאט לאט התבחנו מתוך החשכה גושים גדולים ורבועים וביניהם, ראתה, שורות של חללים ריקים. לבסוף הבינה: אלה מדפים, מדפים עצומים וגבוהים, מדפי מתכת אפורים כמו באחרונת הספריות הישנות, וביניהם מסדרונות של ריק.

ועליהם? היא התקרבה, עקב בצד אגודל, מתאמצת לראות לפנים ובו בזמן לא לדרוך על שום דבר מהדברים שהיו זרוקים על הרצפה המאובקת – אי אפשר היה לראות את האבק אבל הדגדוג שחשה באפה בכל פעם שהניחה רגל לצעוד קדימה בישר לה על עננת אבק חדשה שהתרוממה משם, מלמטה. בינתיים התקרבה אל שורת המדפים שלימינה. מקרוב עוד היו גבוהים יותר, רחבים יותר – וכמעט ריקים. פה ושם ראו עיניה חפץ רבוע, כמין קופסת שוקולדים שטוחה שכינו בילדותה בונבוניירה, ואולי שניים-שלושה כאלה מונחים זה מעל זה.

ספרים. ספרים אין חפץ. ספרים שלא נלקחו אפילו לגריסה. היא הושיטה יד ונגעה באחד מהם. האבק היה מוחשי מאוד – שכבה עבה שדבקה באצבע והעלתה בדעתה שֵם, דמות מספר שקראה פעם, כשעוד נהגה לקרוא. "אצבע אבק". תמיד חשדה שאין זה אלא תרגום קלוקל שדבק בדמות הזאת ואפילו הבטיחה לעצמה שיום אחד תבדוק בשפת המקור, אבל מעולם לא בדקה. היא הסירה פס של אבק מכריכת הספר והתאמצה לקרוא את הכותרת שהתנוססה עליו, אבל השמות – שם המחבר ושם הספר – לא הרעידו שום פעמון של היזכרות במוחה העייף. רגליה הוליכו אותה הלאה במורד הפרוזדור שבין המדפים הנישאים, הריקים למחצה, והיא אינה יודעת אם ריקנותם או שמא דווקא אותם ספרים אין-חפץ, הספרים המעטים שנחו עליהם, הם שמחצו את לבה.

בקצה שורת המדפים היה מעבר צר שהוליך לשורת המדפים המקבילה, והיא עברה על פני כולם, פרוזדור אחר פרוזדור, עד המדף האחרון. מדי פעם ראתה על המדפים ספר שהיה מוּכּר לה במעורפל. היו מדפים עמוסים בערימות נשכחות והיו מדפים עקומים שהספרים שהחזיקו פעם היו מוטלים על הרצפה. אבל רק בפינה נידחת בקצה הפרוזדור האחרון ראתה אותה, את הערימה שלה.

קל היה לזהות את צורתו המוארכת של הספר, וכריכתו הבהירה קרנה באפלה למרות האבק. היא כרעה ליד הערימה – לא ערימה אחת כי אם כמה ערימות, ערימות גבוהות ומרקיבות שהדיפו ריח עובש כתבשיל פטריות שהוקדח. הזקנה קרסה על הרצפה למול הערימות שאיימו לקבור אותה תחתיהן אם רק תשלוף עותק אחד מתחתית הערימה הקרובה. ובכל זאת שלפה ספר מאחת הערימות.

ביד רכה וחרושת קמטים ליטפה את הכריכה, הסירה את אבק השנים ופתחה את הספר, דפדפה עד השיר הראשון ועצרה. בידה החזיקה את התינוקת שלה, דמותה הנמה ניבטה אליה מהשיר, מתוקה וקטנטנה בדיוק כמו אז. קרן אור ששלח הירח דרך החלון הצר מלמעלה נפלה עליה והנעימה את שנתה בזוהר ורוד.

______________________________________________

את הקטע כתבתי כתרגיל במסגרת סדנת כתיבה בהנחייתי.

יומן כתיבה: קולו של הספק

בדרך כלל הוא נשמע אחרי שהרבה זמן לא כתבתי; אבל הוא יכול לצייץ גם בתקופות פוריות, ולפעמים דווקא בתקופות של הצלחה, כשהפוקוס מוסט מהכתיבה כשלעצמה אל תופעות הלוואי שלה - פרסום, הוצאת ספרים, חלומות על פרסים ספרותיים ומבקרים שיוצאים מגדרם - דווקא אז הוא עלול להשמיע קולו ברמה ואפילו להלום על קירות המוח שלי מבפנים ולצרוח.

ואם, למרות הקול, אני מתיישבת לכתוב, בדרך כלל אנסה קודם כל להשתיק אותו.

ואז אני נזכרת שלפי גישת ההתמקדות שהתחלתי לתרגל לאחרונה אין צורך להשתיק אותו.
אפשר להקשיב לו באמפתיה או לפחות בכבוד. לתת לו להתבטא, בראש שלי או על גבי הנייר, כדי שלא ירגיש דחוי וינג'ס לי בעוצמה גוברת והולכת עד שלא אוכל לשמוע שום דבר אחר.

להקשיב לו גם כי בעצם הוא בעדי, גם אם הוא לא מצליח לבטא את זה בצורה מושלמת.

משום כך אני מנהלת אתו שיחה. אני שואלת אותו מה הוא רוצה להגיד לי ואני מקשיבה ורושמת. כמו מראיינת טובה אני מנסה לרדת לשורשי העניין. וכמו מראיינת טובה התפקיד העיקרי שלי הוא להקשיב, בלב פתוח, ולרשום. בדרך כלל הוא יגיד לי דברים מעניינים. יתרה מכך, אם אקשיב בתשומת לב ובאכפתיות, בלי להזדהות אתו אבל עם עניין אמיתי, אני יכולה ללמוד דבר או שניים על הקושי שלי לכתוב.

אפשר לעשות מזה תרגיל כתיבה. חמש עד עשר דקות של הקשבה, כתיבה, הקשבה וכתיבה.
רוב הסיכויים שברגע שתתחילו זה יזרום.

אצלי, למשל, היום זה נשמע ככה:

גלית: שלום, מר ספק. אני שמחה שאנחנו נפגשים שוב. אשמח לשמוע מה יש לך לומר לי.
מַרסָפֶק: אני בספק אם בכלל יש לי מה להגיד לך. את כל כך בטוחה שמה שאת כותבת מעניין מישהו, את כל כך עסוקה בעצמך, לא מסתכלת בכלל מסביב. לא בא לי אפילו לדבר אתך.
גלית: אני שומעת אותך. אתה אומר שאתה לא רוצה לדבר אתי. אתה אומר שאני בטוחה שמה שאני כותבת מעניין מישהו ושאני עסוקה רק בעצמי.
מרספק: כן. ותפסיקי לשקף לי, לעזאזל. את נשמעת כמו מפגרת, תסלחי לי.
גלית: אני סולחת לך.
מרספק: ותפסיקי לקטוע אותי. כשאני אצליח להגיד משפט אחד רצוף או לפחות לחשוב משפט אחד ברצף אני בטוח שאת לא תהיי כל כך שבעת רצון מעצמך. אז פשוט תקשיבי לי!
גלית: אני מקשיבה...
מרספק: לא, הנה את עונה לי במקום פשוט להקשיב!
גלית: (מהנהנת בהקשבה. מרספק לא רואה אותה כי הם רק מתכתבים, אבל אחרי זמן-מה בשתיקה רועמת הוא ממשיך).
מרספק: אני פשוט לא בטוח שמה שאת עושה הוא טוב. אני חושש שאת סתם תבזי את עצמך אם תפרסמי את זה. זה נראה לי מביך. לא רק מה שאת כותבת כאן, בבלוג. בכלל. בעיקר מה שאת כותבת במחשב, הספר הזה שלך. את כותבת אותו כבר שנים, לא מוכנה להראות לאף אחד כאילו מי יודע מה איזה אוצר יש לך שם, והאמת היא שאת פשוט יודעת שזה גרוע, לכן את לא מראה. נכון?
גלית: אני... אֶה... פשוט תמשיך, אני מוכנה לשמוע עוד.
מרספק: את מוכנה לשמוע. זה לא שאת באמת רוצה לשמוע.
גלית: תראה, לאף אחד זה לא קל, לשמוע את קול הספק.
מרספק: אז גם את רוצה להשתיק אותי?
גלית: לא. אני רוצה לשמוע אותך. זה חשוב לי מה שאתה אומר. ובקשר למה ששאלת, אני לא יודעת אם זה כל כך גרוע עד שאני מתביישת להראות או שאני פשוט... חושבת שזה עוד לא מוכן.
מרספק: אבל את תמיד אומרת לאנשים שלא חשוב התוצר, לא חשוב מה שהם כותבים ולא חשוב לפרסם את זה, חשוב רק עצם הכתיבה. והנה, את בעצמך לא מיישמת את זה.
גלית: יכול להיות שאתה צודק. זה מאוד קשה להיות בתוך תהליך, ולהיות די לבד עם זה, ו...
מרספק: עכשיו את מתבכיינת.
גלית: זה אתה אמרת או שזה היה קולו של המבקר הפנימי? כי אני ממש מעדיפה לארח כל אחד מכם בנפרד, אם אפשר. גם אני בנאדם, אתם יודעים.

***

וכן הלאה.

מעניין אם גם לכותבים אחרים יש קול כזה.
בעצם, אני יודעת שיש להם.
מעניין איך הוא נשמע אצלם.

ציפיות הן התנגדויות

ציפיות הן התנגדויות. המשפט הזה צץ לי יום אחד ומאז אני שואלת את עצמי מה הוא בעצם אומר. למה אני מתכוונת כשאני אומרת שציפיות הן התנגדויות?

אני רוצה לסייג ולומר – לפעמים. לפעמים ציפיות הן התנגדויות. בפעמים אחרות ציפיות הן התכוונות, תכנון, מעוף, מיקוד האנרגיות, שאיפות לגיטימיות...

ועכשיו שסייגתי, אתבונן פה על המסך על אותן פעמים שבהן ציפיות הן התנגדויות. איזה סוג של ציפיות הן התנגדויות שמחופשות לציפיות? (אני רואה הבהוב תמונה – ציפיות של כריות שההתנגדויות לובשות אותן כמו היו גמדוני בית).

למשל, הציפייה לכתוב ברצינות. ולכתוב הרבה. הציפייה לכתוב על משהו מסוים. והציפייה שזה יהיה משהו טוב. הציפייה לכתוב "טוב" היא התנגדות לעצם הכתיבה. או הציפייה לכתוב "שירה" או "סיפור קצר" דווקא. או לכתוב מהדמיון ולא מהחיים. עצם הציפייה לכתוב על... משהו. מסוים. ולא על מה שייכתב כשאתיישב ואנשום ואקשיב ואתחיל להריץ את היד על הנייר או להקליד, כמו עכשיו.

זה קצת מה שקרה לי מאז ששמעתי בראש שלי את המשפט הזה, "ציפיות הן התנגדויות". חיכיתי שאדע מה זה אומר בדיוק ואז אתיישב ואכתוב את זה. מושלם כזה. אתנה קופצת מהראש של זאוס, fully armed.

הציפייה לדעת מה עומד להיכתב היא כמו הציפייה לדעת מה עומד לקרות. הבת שלי אמרה לי לפני סוף החופש הגדול, "יש לי המון ציפיות לקראת בית הספר." היא אמרה את זה כמעט בהתנצלות, כי היא יודעת שציפיות מפחידות אותי. כי מה יקרה כשהן לא יתגשמו?

לצפות לכתוב טוב, או לצפות שהכתיבה תביא לי משהו (תהילה, סיפוק, כסף, אהבה?), זה בין היתר מאמץ לשלוט בדברים שאין לי שליטה עליהם. זאת שאיפה לשלמות. שאיפה לשלמות ממיתה אותי (כתבתי על זה פעם משהו אבל אני לא יודעת אם יש לי אומץ לפרסם אותו. ומה אם הוא לא מושלם?). שאיפה לשלמות מפריעה לי בחיים, מפריעה לי לכתוב, לנקות את הבית, להתקשר לחברה (כי מה אם זה לא הזמן המתאים לה בדיוק?).

אני רוצה לחיות. הכתיבה ממלאת אותי חיים. אני רוצה לכתוב כי אני רוצה לחיות. אני רוצה לכתוב כי אני רוצה לכתוב. ואם אפילו הציפייה הזאת משתקת אותי, הציפייה "פשוט לכתוב" – כי בדרך כלל, אני מודה, לא כל כך פשוט לכתוב – אני יכולה קודם כל רק לשבת כדי לכתוב. ולא לכתוב כלום. רק להתחיל לחפש את התנוחה הנוחה לי. 

להתיישב. לקחת ליד את העט. לפתוח את המחברת.

לפני די הרבה שנים ישבתי עם כותב דגול. הוא היה חולה מאוד. דיברנו על עישון. אני הייתי מעשנת שעישנה, הוא היה מעשן שאסור לו לעשן. "הפוזה," הוא אמר, והחווה תנועת יד שאוחזת סיגריה דמיונית, "לזה אני מתגעגע."

בואו נתחיל מהפוזה. שולחן, כיסא, מחברת, עט. יפה לי?     

---------------------------------------------------------------------------------------------------

יומן כתיבה: גבולות ומגבלות

 

"יש לכם חמש דקות לכתוב", אומרת המנחה בסדנת הכתיבה. איך אכתוב חמש דקות תמימות?! שואלת את עצמה הכותבת. מה יש לי לכתוב כל כך הרבה? אחר כך היא מתחילה לכתוב והמלים מתחילות לשטוף על הדף והיד מתחילה לכאוב – כבר הרבה זמן לא השתמשה ביד כדי לכתוב בעט! – ופתאום נגמר הזמן. אבל איך? עוד יש לה כל כך הרבה מה לכתוב!

מגבלות יכולות להיות חיצוניות לכתיבה: "יש לכם חמש דקות לכתוב" היא מגבלה כזאת, מגבלת זמן שנותנת מסגרת ברורה ובטוחה ללכת לאיבוד בתוכה, לצאת לחופשי, כמו התרגיל המחשבתי "אם היית יודעת שיש לך רק שנה אחת לחיות מה היית בוחרת לעשות בה?"

אז אני אומרת לעצמי – בואי תכתבי עמוד אחד בלבד על גבולות בכתיבה. ובתוך המסגרת הזאת – עמוד אחד, נושא מוכתב מלמעלה, עכשיו – אני חופשייה לכתוב. כמו לצייר בתוך מַנדָלָה.

לפעמים נדמה לי שכל תרגיל כתיבה הוא בעצם הטלת מגבלה לצורך הרחבה. "בואו נכתוב על אור", אומרת המנחה, והנה מסגרת: מה שמחוץ למסגרת, מחוץ לגבולות הנושא, מחוץ לאלומת האור, מסומן כלא שייך.

אבל למען האמת אין שום קו גבול שעובר ומצביע – משמאלי אור, מימיני חושך. הנושא רק נותן קצה חוט, מקור לנביעה שממנו והלאה אנחנו מוזמנים לזרום, ואפשר להחזיק את החוט שיוביל אותנו במבוך המלים, ואפשר גם להתרחק ולשכוח לגמרי את נקודת המוצא המקורית, המקרית, אותה מלה שהיא "נושא התרגיל" כביכול ואינה אלא בגדר תירוץ ותמריץ לכתיבה, ופתאום, כשנגמר הזמן או הדף או משתרר השקט הזה שמשתרר כשכל האחרים בסדנה גמרו לכתוב – את מרימה את הראש ונזכרת, רק אז, שהיית אמורה לכתוב על אור ובעצם צללת לצללי-צללים.

אבל הגבולות האהובים עלי הם המגבלות הפנימיות שמטילה הכתיבה על עצמה, כביכול. אלה הן בעיקר מגבלות צורה ושפה, כאלה שמתגלות תוך כדי הכתיבה – חריזה, מקצב, בית, פזמון, זכר-נקבה ויחיד-רבים, למשל – ומגבלות שמטילים העלילה, הז'אנר, קהל היעד.

לפעמים זה נפלא, אבל לא תמיד זה עובד. היה לי שיר אחד. שיר ילדים שהיה לו נושא והיתה לו צורה, או למען הדיוק רציתי שתהיה לו צורה מסוימת, וזה לא הצליח. בשני הבתים הראשונים זה עוד איכשהו עבד: א,ב,א,א – שורה ראשונה שמתחרזת עם השלישית והרביעית, שורה שנייה שמתחרזת עם השורה השנייה בבתים הבאים. גם על המקצב הפנימי המדויק הצלחתי איכשהו לשמור. אבל הבית השלישי היה סרבן. בשום אופן לא הצלחתי לכופף אותו לתבנית הזאת. בסופו של דבר מסגרת אחרת, חיצונית, הצילה את השיר – מסגרת הזמן: התחייבתי לתת אותו עד תאריך מסוים. הפכתי בו והפכתי בו ולבסוף הפכתי אותו לשיר בעל חריזה "משעממת" – א,ב,א,ב – והגשתי אותו. בגבולות הזמן, קהל היעד והנושא, ובמגבלות הצורה, המקצב והחריזה (החדשים) – יצא שיר. אחר ממה שחשבתי שאני רוצה, אבל בלי ספק טוב יותר מהנוסחים הקודמים שלו.

והרשימה הזאת? היא כבר חרגה מגבולות העמוד האחד שהקצבתי לה, והדד ליין עבר, ועוד לא דיברתי על מגבלת חלל, ועל איך שהעלילה מכריחה אותי להישאר בגבולות הסביר ולתהות בלי הרף מה הם, ועל גבולות הז'אנר והרצון הדוחק תמיד לחרוג מהם (סקס בספר נוער! אמהות רעות בשירי פעוטות!*) – וזהו. הגבול השרירותי ביותר נעמד מולי כמו חומה בצורה: צריך לבשל ארוחת צהריים.

_________________________________________________           

*דוגמה לשיר ילדים שחרג מגבולות הז'אנר:

אמא שלי כל היום רק כועסת,
לכן אני מתחבאת במרפסת,
כי אמא שלי צועקת עלי
ונמאס לי ודי.

אני מסתלקת ולא אחזור,
כי אמא שלי תמיד במחזור.
היא אפילו הרביצה לי פעם! הנה, כאן
נשאר לי סימן.